הקשר הנפשי בין המנהיג לעמו

הקשר הנפשי בין המנהיג לעמו

לקשר בין המנהיג לעם המונהג ישנה דוגמא יפה מאד בפרשות ספר שמות, והיא בין מרע"ה לבין בני ישראל.

מעשיו של מרע"ה

אחד מהדברים הנוראיים שעוללו המצרים לבני ישראל היה לקיחת בניהם והפיכתם לחלק מחומת הלבנים (עיין בספר תורה שלמה לרב מנחם מ. כשר על ספר שמות פ"ב סעיף קצה, ובהערה למטה שמביא מקורות נוספים), ודרשו זאת חז"ל על הפסוק "וישמע אלקים את נאקתם" (ב,כד).

במדרש מסופר על דיבור שהיה בין משה לבין הקב"ה בנושא זה: "כשהיו ישראל במצרים היו המצרים נוטלים הילדים מישראל ומניחים בבנין,

ואמר משה להקב"ה למה יענשו הקטנים? אמר הקב"ה: אין סופן לטובה, מוטב שימותו זכאין וכו'... ומשה נטל אחד מהבנין וזה היה מיכה" (מצוטט מעיקר שפתי חכמים לב,ד). ישנה דעה במדרש איכה שמיכה היה זה שיצר את העגל - "וי"א מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שֵם וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך הנילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל" (רש"י לב,ד).

כמו כן מצינו במדרש, שכאשר עם ישראל חטאו בעגל אמר הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך", וכתב על כך רש"י (מבוסס על מדרש עם שינוים קלים) "שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו" (לב,ז).

הכנסת השכל האנושי לדברי הקב"ה

כאשר אני מדבר על מרע"ה אוחזים אותי חיל וחרדה שמא אחטא בדברי, אלא שנסמך אני על דברי חז"ל המובאים בדברי ואשר על כן אוזר אני חיל לכתוב דברים אלו. נלע"ד בעזה"י שהדבר המשותף לשתי החלטות אלו של מרע"ה רבן של כל הנביאים הוא, שאף על פי שהקב"ה אמר את דברו [לא היה ציווי מפורש האוסר], מרע"ה פעל על פי שיקול דעתו האנושית עם כל גדולתה ועליונותה שזכה בה.

בהסתכלות אנושית החלטותיו היו נכונות מאוד, הרי צריך להציל את התינוק המסכן ממוות, ומי יוכל לדעת שבסופו של דבר יהיה הוא רשע גדול ויחטיא את ישראל בחטא חמור.

וכמו כן צריך היה לקבל את הגרים המצריים ולא למנוע מהם לחסות בצל השכינה, ואי אפשר היה לדעת שבסופו של דבר הם יחטיאו את ישראל בחטא העגל.

אולי הסיבה שהקב"ה נתן למרע"ה לפעול לפי דעתו ולא צוה אותו במפורש לא להציל את מיכה ולא לגייר את הערב רב אף על פי שבסופו של דבר התברר שדברים אלו גרמו לחטא חמור מאוד, היא ללמד אותו ואותנו את היסוד החשוב שאין מקום לשכל האנושי בחכמה האלקית, שהוא לפי דברי הכוזרי "שורש האמונה ושורש הכפירה" (מאמר א' סוף סעיף ע"ז).

ובמיוחד מרע"ה שהוא עתיד להוריד את התורה האלקית לעולם הזה, חייב היה לא לערב בה אפילו קורטוב קטן של דעת אנושית, משום שאפילו כאשר הדעת האנושית בשיא גדלותה, כמו אצל מרע"ה, אין לה מבוא עם החכמה האלקית האינסופית. אין האינסופי מתחבר עם הסופי. ובנוסף לכך מרע"ה היה מנהיג, ועל מנהיג חלה חובת זהירות כפולה ומכופלת והדרישות ממנו גבוהות יותר מאשר שאר העם.

מרע"ה לא פעל כנגד ציווי ה'

כיוון שהזכרנו את מעשהו של מרע"ה צריכים אנו לבאר אותו. וזו לשון מדרש שמות רבה (מב,ו) "אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא".

הקב"ה מעיד על מרע"ה "עניו וכשר", ללמדנו שהרצון לגייר את הערב רב נבע מהיות מרע"ה עניו וכשר. במדרש כתוב "ועשיתי רצונך". מה כוונת המדרש שהקב"ה עשה רצונו של מרע"ה, הרי מרע"ה הוציא אותם ממצרים? יתכן שכוונת המדרש, שהקב"ה אמר למשה שהוא מוכן להוציא את הערב רב ממצרים כפי בקשתו אף על גב שאין דעתו נוחה מכך. למדנו מכך, שמרע"ה לא פעל כנגד דברי ה' ח"ו אלא הקב"ה הסכים לבקשתו, ורק גילה שדעתו אינה נוחה מכך.

ענין דומה אצל שאול המלך

דוגמא לכך מצאנו אצל שאול במלחמת עמלק, שכתוב שם "וירב בנחל" (שמואל א' טו,ה), ודרשו חז"ל שרב על עסקי עגלה ערופה. אמר שאול: אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, וכאשר נהרגו על ידו [דואג האדומי הרגם בפועל ושאול ציווה אותו] הכהנים בעיר נוב יצאה בת קול ואמרה אל תהי רשע הרבה (יומא כב:).

שאול הצדיק (יומא כב:) עשה חשבונות אנושיים ופעל לפי השכל האנושי, ולכן אמר: "קטנים מה חטאו?!", אבל הציווי הנבואי הוא חכמה אלקית אינסופית ולכן לא שייך להכניס בו סברה אנושית.

ואכן שאול המשיך לפעול לפי קו חשיבה זה, ובהמשך אותה מלחמה כתוב "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים... ולא אבו החרימם". כלומר, שאול לא הרג את מלך עמלק ולא את הבהמות הטובות למרות ששמואל על פי ה' ציווה אותו "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמת מאיש עד אשה מעולל ועד יונק".

דייק המלבי"ם מהמילה "ויחמול", שמשמעותה בכל מקום היא רחמים מתוך מחשבה שכלית, שבמחשבה שכלית חשב שאול ששמואל טועה ולא צריך להרוג את הבהמות הטובות אלא להקריבם. בכך ששאול חמל על אגג ומיטב הצאן המשיך הוא את מחשבתו של "וירב בנחל" וחטא בכך.

כוונת שאול היתה טובה, שרצה להרוג את אגג לפני כולם, ורצה את הבהמות הטובות להקריב לה', אלא שאלו הם חשבונות אנושיים הנוגדים את הציווי האלקי. ובאמת לבסוף התבררה אמיתותו של הצו האלקי ועקב מעשהו של שאול נולד בן לאגג וממנו יצא המן האגגי [לפי פירוש הגר"א לאסתר, זו הסיבה שהוסיפה המגילה את המילה "האגגי"], שלפי חז"ל העמלקים בכשפיהם התחפשו לבהמות, ובלילה אגג בא על הנשים המחופשות בכישוף, והמשיך שארית לעמלק.

אשר על כן, אסתר המלכה בשומרה את ציווי מרדכי הנביא שלא להגיד את עמה ואת מולדתה, למרות שבטל טעם הציווי [עיי"ש בגר"א], וכן בהִכנסה לאחשורוש בציווי מרדכי על אף סכנת הנפשות שהיתה כרוכה בכך, תקנה את יסוד החטא של אבי-אביה, שאול הצדיק (ת"ח אחד שליט"א על פי פירוש האלשיך הקדוש - הובא על ידי הרב חנן נובל שליט"א).

למדנו מכאן יסוד חשוב, שכאשר מנהיג נגוע במידה רעה זו, עם כל גדולתו וצדקתו הוא יורד מהמנהיגות, וזו אחת הסיבות לכך שה' הוריד את שאול הצדיק מהמלוכה, אף על פי שכאשר דוד חטא הוא נשאר במלוכה [עיין מלבי"ם שמואל א' טו,כ].

יסוד חטא העגל

אצל מרע"ה, בתחילת דרכו כמנהיג, מצאנו הכנסת שיקול דעת אנושי לחשבונות האלקיים, ובסופו של דבר, התגלגלו הדברים בצורה כזו שהיתה לכך השפעה וחלק בחטא העגל, הן בכך שהערב רב היו אלה שחטאו והחטיאו והן בכך שמיכה יצר צורת עגל לפסל.

הכוזרי (מאמר א, צז) הסביר שיסוד חטא העגל של הערב רב היה - "כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שביניהם, אשר חשבו את עבודתם הם, שהם עובדים לפי הקשי הדמיון [היו רגילים לעבוד אל אלהיהם על פי שכל אנושי, שמדמה ומקיש דבר לדבר], קרובה לעבודת האמת - אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל...".

כלומר, שיסוד חטא העגל היה בכך שרצו לעבוד את הקב"ה על פי שכלם האנושי כמו שהיו עובדים את אלוהי ההבל שלהם במצרים על פי שכלם האנושי. ואף על פי שהקב"ה ציווה בתורתו על איסור עשיית פסל, חשבו הם שיוכלו לעבוד אותו על ידי עשיית פסל [עיין רמב"ן עה"ת שמסביר מדוע דוקא עגל]. מידה זו שהיתה בעם, שמרע"ה היה המנהיג שלו, של עבודת אלקים לפי השכל האנושי - היא שהביאה לחטא העגל.

הקשר בין המנהיג והעם

לומדים אנו מכל הנאמר לעיל, שיש קשר הדוק בין המנהיג לבין העם המונהג, וכמו שהיה דמיון גדול בין יסוד חטאו של העם לבין יסוד מעשיו של מרע"ה ואשר כולם ביחד הביאו לחטא העגל [כמובן שחלקו של מרע"ה שונה מאד מאד מחלקו של הערב רב].

מצד אחד העם מושפע מהמנהיג, ומצד שני המנהיג מושפע מהעם, ולא רק זאת אלא שמבחינה סגולית והתכונה הפנימית, כוחות הנפש של המנהיג, הם תשקיף, מקבילה, של המצב הנפשי של העם. לפעמים כאשר אצל המנהיג יש סדק קטן, מתגלה שיש אצל העם חור גדול. לדוגמא: אצל מרע"ה היתה זו הצלה לתינוק הקטן מיכה וגיור המוני של ערב רב - מעשה שהוא מאוד מוסרי ונבע מתוך אופיו הטוב של מרע"ה, ורק לאחר זמן רב התגלו התוצאות הלא - טובות וגם הם בעקיפין, ואילו אצל העם המידה הזו גרמה לחטא העגל - חטא מאוד חמור באופן ישיר.

בכל דור ודור שתל הקב"ה את הצדיקים, המנהיגים המתאימים לנפשו של הדור, ולדור דעה - דור הענקים שיצאו ממצרים, צריך היה מנהיג ענק כמו מרע"ה רבן של כל הנביאים.